באחת המגירות בארכיון שוקן בירושלים שמורות עשרים ושתיים גלופות בדיל עטופות ניירות דקים, כאילו מוכנות להדפסה. לצידן תיקייה גדולה ובה איורים שהודפסו מהגלופות, מודבקים על נייר קרטון חום, ומעל כל איור אות עברית מאל״ף ועם ת״ו. האיורים מצוירים בקו בטוח, נקי, לעיתים גיאומטרי, ומשולבים בהם מוטיבים מן האמנות המצרית. בתחתית המגירה – איורי צבע אחדים, מודפסים על נייר כחול אפור, בסגנון היוגדנשטיל. את האיורים ציירה תום זיידמן פרויד (1892–1930), מאיירת פורצת דרך בספרות הילדים הגרמנית והעברית כאחד, שאיוריה מתאפיינים בסגנון מודרניסטי ייחודי ובמבט אמיץ ורגיש על עולם הפנימי של היָלדות.
באזור אחר בארכיון שוקן שמור כתב יד של עשרים ושניים שירים מחורזים לפי סדר האל״ף-בי״ת. בחרוזים משולבים סיפורי מקרא, מדרשי אגדה ומוטיבים קבליים. את השירים חרז ש״י עגנון בשנים 1918–1921 וזהו למעשה אחד מניסיונותיו הנדירים בכתיבת שירים. זלמן שוקן, שעמד אז בראשות ועדת התרבות של ההסתדרות הציונית, ביקש להוציא לאור את האיורים והשירים בספר שייחס לו חשיבות רבה – להכיר את העברית לדורות הראשונים של הילדים הגדלים אליה כשפת חול. השילוב בין האיורים המודרניסטים לחרוזים מעולם המקרא והמדרש הלמו את הרנסנאס התרבותי שביקש לחולל בתרבות העברית, והספר היה מן הראשונים שהתנסה בהוצאתם לאור, עוד בטרם ייסד את הוצאת שוקן. אך החרוזים והאיורים מעולם לא הוצמדו יחדיו בספר, ו«ספר האותיות» נגנז.
רבות נכתב על «ספר האותיות», בעיקר על סמך ההתכתבות בין ש״י עגנון ושוקן. היוזמה להוצאת הספר יוחסה לזלמן שוקן, והסיבה לגניזתו – לקבלת הפנים הצוננת לחרוזיו של ש״י עגנון. אך תיקייה מתפקעת ממכתבים, מחוזים, מדוגמאות נייר, מהצעות מחיר מבתי דפוס, מניסיונות צבע ועוד, השמור בחלק אחר של הארכיון, שופך אור חדש על סיפורו של «ספר האותיות» ובעיקר על חלקה של תום זיידמן פרויד, ביצירת הספר ובסיבה שהביאה לגניזתו.
כך, אחד המכתבים הראשונים בתיקייה ממשה קלוירי (מחנך וחבר הועדה לתרבות של הוועד הציוני) לזלמן שוקן מגולל את הסיפור מראשיתו:
«… כבר סיפרתי לך אודות גברת פרויד. היא פרסמה ספר תמונות באמת יפה, לטעמי, אצל דיטריך במינכן […] גברת פרויד נמצאת כעת בתהליך הוצאת ספר תמונות, שבו כל דף מכיל תמונה המלווה באות עברית […] לכן צריך להופיע בכל עמוד פסוקים קצרים בעברית […]. אופיין של התמונות הוא לחלוטין אוריינטלי. גברת פרויד עשתה בנושא מחקרים מקיפים […] הדפים שראיתי, לכ-18 מהם יש ללא ספק איכויות אמנותיות […] חיזקתי לחלוטין את גברת פרויד בציפייתה, שהיא תיתמך על ידינו בפרסומו, ואפילו שאנו נוציא אותו בעצמנו לאור» (2.11.1918).
תום, אחייניתו של זיגמונד פרויד מצד אִמה, נולדה בווינה בשם מרתה והחליפה את שמה בנעוריה. בשנת 1917, לאחר שהשלימה את לימודיה בבית הספר שליד המוזיאון הממלכתי למלאכות אמנות בברלין, עקרה למינכן בעקבות אחותה לילי פרויד ועשתה את צעדיה הראשונים כמאיירת. שכנהּ לחדר ששכרה סמוך לאוניברסיטה היה גרשם שלום, שסיפר בזיכרונותיו על השיחות המרתקות עמה בענייני ציונות וספרות והיותה «מאיירת כמעט גאונית, ואולי גאונית באמת, של ספרי ילדים». בתקופה ההיא זיהתה זיידמן פרויד את הצורך בספרי ילדים מאוירים בעברית והחלה לעבוד על איורים לספר אותיות. לקראת העבודה ערכה מחקר צורני והיסטורי, ובחרה שלא לתכנן את הספר כמקובל, כמעין מילון מאויר, ואף נמנעה מלאייר את צורת האות עצמה. היא איירה עבור כל אות תמונה המבוססת לרוב על סיפורי המקרא, כך שהתוודעות אל האותיות נעשית דרך הסיפור שמגולם בהן, דרך תמונה – במהלך המשחזר את הולדת האל״ף-בי״ת מכּתב התמונות האלפביתי הקדום.
בתחילת ינואר 1918 מתחילה ההתכתבות בין שוקן לזיידמן פרויד, ושוקן כותב לה: «…לאחר עיון חטוף במהלך הוועידה התרשמתי שמדובר בעבודה שוועדת התרבות יכולה לקחת על עצמה את ההוצאה לאור. כמובן יצטרכו יתר החברים, ובייחוד ד״ר בובר, הזדמנות לעיין בציורים».Schocken Archive, 537/454, uncatalogued. Translation: Schneur Herzl בהמשך הוא מעלה את החשש מאופי הקשר בין האותיות לאיורים וכן את הצורך בכתיבת חרוזים קלים להבנה, וחותם בחום, בתקווה לפגישה בברלין.
במקביל ממהר שוקן לשלוח לש״י עגנון את האיורים ומצווה עליו לעבור להתגורר במינכן כדי לעבוד עם האמנית על החרוזים לספר האותיות. שוקן ציפה שהעבודה המשותפת ביניהם תניב ספרי ילדים נוספים ואף התנה בכך את פגישתם הבאה, שנועדה למרס 1919. אבל בתקופה ההיא היה עגנון שקוע בהעתקת סיפורו «הנדח», והעיר מינכן, כמו גם חריזה לילדים, לא היו בראש מעייניו, רחוק מזה. בלית ברירה, ארז עגנון את האיורים בגופיות ולבנים «כדי שלא יתקמטו» ועלה על הרכבת למינכן. במכתבים הראשונים הוא מלין על העיר ועל הקושי לחרוז לאיורים קיימים, הדומה «להכין רגל בשביל נעל», אבל תוך כדי העבודה מוצאים הוא וזיידמן פרויד שפה משותפת ואף שולחים לשוקן רעיונות לספרי ילדים נוספים. יחד הם יוצרים ספר אותיות יוצא דופן ובו האיורים והחרוזים המהווים מעין מדרש-תמונה.
בראשית 1920 עוזב עגנון את מינכן עם ארוסתו לעתיד אסתר מרקס. בספטמבר 1921, והוא כבר אב טרי לבכורתו אמונה, שולח לשוקן את הנוסח הסופי של החרוזים ל«ספר האותיות» וההתכתבות בין השניים בנושא זה מגיעה אל קיצה.
במקביל, בתיקייה המתעדת את הפקת הספר, מתכתבת זיידמן פרויד עם זלמן שוקן ועם חברי הוועדה. היעדר הוצאת ספרים בעלת ניסיון שתטפל בכל היבטי ההפקה (חוזים, תמלוגים, דפוס, הפצה) מסרבל מאוד את העבודה. כך, למשל, רק לאחר שהושלמה העבודה על החרוזים והאיורים, התברר שעלות הדפסת הצבע שתכננה האמנית יקרה מאוד, ולרשות ועדת התרבות לא עומד התקציב הדרוש לכך. זיידמן פרויד, שצברה ניסיון וידע רב בדפוס מעבודתה עם הוצאות ספרים גרמניות, מציעה לשוקן לשנות את שיטת ההדפסה ולקחת לידיה את הפקת הספר כולו. בנוסף היא הודפת את ניסיונות חברי הוועדה להתערב בעיצוב הספר, דוגמת דרישתם לקצר את החרוזים של עגנון כדי שיתאימו לשטח ההדפסה: «מובן מאליו שאי אפשר לצפות מעגנון שיקצר את פסוקיו היפים ללא צורך» (23.1.1921). ההתכתבות גדושה פרטים טכניים ומלמדת בין השאר על בקיאותו הרַבה של שוקן בשדה הדפוס. הוא מציין את הנייר האפור «העדִין והיקר שלא ניתן למצוא במחסנים» ואת «כמות הצבעים הבלתי רגילה» שמייקרת את הדפסת הצבע (14.12.1922), ואילו תום מצדה מפנה אותו להוצאות גרמניות קסירר ומאוריציוס, המצליחות לגבור על הקשיים שהעלה (14.1.1923). עם זאת נדמה ששורש המחלוקת ביניהם נעוץ בתהליך היצירה עצמו: «היצירה נוצרה ללא קשר להיתכנות הגשמתה», כותב שוקן לזיידמן פרויד בטרוניה, והיא משיבה: «לא יכולתי לעשות שינויים מפני שאני משוכנעת בעקרונות הספר» (4.3.1922).
כשמתברר לאמנית שהוצאת הספר מוטלת בספק, היא מבקשת להדפיסו בהוצאת «אופיר» שהקימה עם בעלה יעקב זיידמן וחיים נחמן ביאליק. שוקן מסרב להעביר לידיה את האיורים אבל מוותר על הזכויות בחרוזים. למגינת ליבו של עגנון, דוחה ביאליק את החרוזים.
זיידמן פרויד ממשיכה במאמציה מול שוקן וההתכתבות הולכת ונעשית קשה ומרירה עד שלבסוף היא מגיעה לערכאות משפטיות, בהן תובעת זיידמן פרויד את שוקן על עוגמת נפש והפרת חוזה. לפני כן היא מנסה להזכיר לשוקן את ימי מינכן, את הידידוּת הקרובה שרקמה עם עגנון ואת הביטחון שהעניינים יוסדרו «בדרך אישית» – לשווא.
רק לאחר מותה הפתאומי של תום זיידמן פרויד בשנת 1930 נקבעו פיצויים, ואלה נמסרו לבתה אנגלה. החרוזים של ש״י עגנון ראו אור בסופו של דבר רק כעשור לאחר מותו, בהוצאת שוקן, מלוּוים באיורים שנוצרו בתפיסה הפוכה לגמרי מן האיורים של תום, השמורים עד היום בארכיון שוקן.
Ada Wardi is a graphic designer and a curator. The research for the exhibition »New Types,« which she curated at the Israel Museum, was supported by the Franz Rosenzweig Minerva Research Center, which at the time was headed by Yfaat Weiss. Her contribution and support of the project enriched typographic research with essential cultural and historical aspects | adawardi(at)gmail.com
If you want to be informed regularly about the posts on Mimeo, subscribe to our rss-feed or send an informal message to phds(at)dubnow.de.