Mimeo

ב-27 במארס 1939, בסיפו של מכתב אדמיניסטרטיבי שעניינו קבלת תלמידים, פנה אדמיניסטרטור האוניברסיטה העברית בירושלים, דוד ורנר סנטור (Senator), אל ד“ר רודולף פיק (Pick), שניהל באותם ימים את מחלקת עליית הסטודנטים במשרד הארצישראלי בברלין (Palästinaamt):

»לפני זמן מה כתבנו ל›נציגות הארצית [של יהודי הרייך, Reichsvertretung]‹ על אפשרות להעברת חפצים ממוזיאונים יהודיים בגרמניה לידי האוניברסיטה. בעיה דומה נוגעת [גם] לספריות. האם תוכל לקדם עניין זה עם הנציגות הארצית ולעדכן אותנו האם אתה מאמין כי קיימת אפשרות רצויה ומומלצת לתקשורת ישירה עם הרשויות הגרמניות בכל הנוגע לחלקה של האוניברסיטה[?]«

בחודשים ההם דנו באוניברסיטה על הקמת »ארכיון היסטורי מרכזי« לשם הצלת »השרידים של הארכיונים בארצות הרדיפות«, שאליו יובאו העתקי תעודות מארכיונים יהודיים ברחבי אירופה. בקשתו של סנטור לבדיקת היתכנותה של פנייה ישירה מטעם האוניברסיטה אל רשויות הרייך מפתיעה לכאורה, אולם אינה מופרכת, שכּן כבר בתפקידו כמנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, היה שותף סמוי לשיחות בעניין »הסכם ההעברה«, שהתקיימו במהלך 1933 עם משרד הכלכלה של הרייך. המכתב הקצר מעניין במיוחד משום שהוא לוכד שתי פרספקטיבות של מאמצי ההצלה שנעשו בהר הצופים במהלך 1939: האחת נוגעת להצלת קניין תרבותי יהודי והשנייה עוסקת בקליטת מלומדים ותלמידים יהודים מאירופה. מכתב זה הוא אחד מאלפים רבים של מכתבים העוסקים בקבלת סטודנטים לאוניברסיטה. למעשה, הקשר בין שני ההיבטים נדון כבר בשנת 1933 בפרסום »דבר האוניברסיטה העברית בשעה זו«. לב החיבור, »בשעה זו«, נכתב בידי חיים נחמן ביאליק, אולם את ההקדמה לו, »דבר האוניברסיטה לעם ישראל«, חיבר קנצלר האוניברסיטה, יהודה לייב מאגנס (Magnes), ובה הסביר כי לאחר ש»הספר היהודי הֻעלה על המוקד בפומבי« בשל החשש מפני האיום הטמון ב»מחשבה והרוח היהודית«, נועדה החקיקה האנטי-יהודית לפגוע, ראשית כל, ב»יהודי איש האוניברסיטה«, המלומד, החוקר, בעל המקצוע החופשי:

»עלינו להשיב על התקפה זו במפעל שישמש סמל: לעשות את האוניברסיטה העברית בירושלים לאוצר-האוצרות למחשבה ולרוח ישראל, אלה הם השִלומים והנקם ההולמים את המסֹרת הנצחית של עם ישראל. מן ההכרח הוא לאפשר לאוניברסיטה העברית להביא ירושלימה מספר אנשי מדע דגולים הנכונים לבֹא הנה, וכמו כן מספר אנשי מדע צעירים, שיש לקוות מהם גדולות. […] הבה נעשה את האוניברסיטה העברית […] למרכז האצלה לרוח היהודית. בצד אוניברסיטה עברית מבוססת, שתשמש בית יוצר ומקור כח לשכל היהודי, יש ליסד אקדמיה יהודית, שתכלול את כל החכמים אנשי המדע והאמנות היהודיים מכל תפוצות ישראל. המדע הגרמני דחה בבוז את תרומותיהם של היהודים, תקבלם-נא ברצון היהדות אל משכנה הישן.«

כך, במהלך שנות ה-30, הושקעו מאמצים בשני הערוצים. ראשית כל ביקשו לקלוט מלומדים יהודים שסולקו מהאקדמיות הגרמניות או נמלטו מהרייך. במקביל, הופנו משאבים לקליטת צעירים יהודים באירופה שסבלו מהגבלות הנומרוס קלאוזוס (Numerus clausus) במוסדות החינוך וביקשו ללמוד בירושלים. קבלה ללימודים הקנתה סרטיפיקט סטודנט ואיתו האפשרות להימלט מאירופה, כך הביקוש הלך וגבר משנת הלימודים תרצ“ה (1935–1934) עת מספר הסטודנטים באוניברסיטה הוכפל (417). אותן שנים התעצב המנגנון לקבלת תלמידים, שהסתעף על פני אירופה והסתייע ברשת המשרדים הארצישראליים וסניפי שוחרי האוניברסיטה העברית. באופן זה יכלה האוניברסיטה להכיר ולסנן את המועמדים, שהלכו והתדפקו על דלתותיה ככל שגברו הרדיפות באירופה. עד יוני 1939, נרשמו לשנת הלימודים ת“ש (1940–1939), 1480 מועמדות ומועמדים, ורבבות פניות נוספות התקבלו שלא באמצעות המשרדים הארצישראליים. מתוך כל אלה התקבלו למעלה מ-500 מועמדים ללימודים, רק מחציתם הצליחו להימלט מאירופה ולהגיע לירושלים לפני המלחמה ובמהלך החודשים הראשונים לקרבות, וזכו להימנות עם 1041 סטודנטיות וסטודנטים שלמדו בשנת הלימודים ת“ש. בשנה ההיא נרשם שיא במספר הסטודנטים – שהלך והידלדל בשנים הבאות, עד קום מדינת ישראל.

אם עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 נותר צוהר להצלת מלומדים ותלמידים מאירופה ולהבאתם לירושלים, הרי שטרם סיומה, הצלת הקניין התרבותי יהודי לא הייתה בת ביצוע מכורח הנסיבות. בשנת 1944 מינתה האוניברסיטה את »הוועד להצלת אוצרות הגולה«, ששקד על רשימה המרכזת ספריות ואוספי קניין תרבותי יהודי באירופה קודם השואה. בתום המלחמה פעל הוועד ביתר שאת והוציא שליחים לאירופה במטרה להביא לירושלים את השרידים שנותרו מהקניין התרבותי יהודי. פעולתה האקטיבית והאינטנסיבית של האוניברסיטה נשאה פירות בשנות ה-50 עם הגעת עשרות אלפי ספרים יהודיים ואוספים ארכיוניים לירושלים.

נראה כי שאיפותיה של האוניברסיטה העברית בשנות ה-30 לשמש כאוצרת האוצרות, הן של ההון האנושי והמחקרי, הן של הקניין התרבותי של העם היהודי, היו מרחיקות לכת, לא רק מצד הניסיון לִפנות לגורמים בשלטון הנאצי בעקבות הניסיון שצבר סנטור ב»הסכם ההעברה«, אלא גם מול הקהילות היהודיות, המוזיאונים והספריות בגרמניה, משום שאלו הפכו מעשיות רק לאחר השואה. גם שאיפותיה לקליטת מלומדים לא התממשו במלואן לפני המלחמה, שכּן מעליית הנאצים ועד 1939 קלטה האוניברסיטה 15 פרופסורים בלבד שנעקרו מאירופה. בניגוד לשאיפותיה, הייתה האוניברסיטה מודעת למגבלותיה בקליטת תלמידים, אולם נוכח ההסלמה ורדיפתם באירופה אלו צבאו על שעריה באלפיהם וכפו את הפיכתה ממוסד מחקרי למוסד היהודי המרכזי להשכלה גבוהה.

Bilha Shilo is a PhD candidate at the Department of Jewish History and Contemporary Jewry at the Hebrew University of Jerusalem and a research fellow at the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Her research interests, both of which are reflected in this post, developed under the guidance of Yfaat Weiss. Her master’s thesis was recently edited and published as a book in the »hefez series«: Ein Drama in Akten. Die Restitution der Sammlungen des Wilnaer YIVO (in German by Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen, and in Hebrew in collaboration with Magnes Press, Jerusalem). Together with Aya Elyada, Yfaat Weiss is the supervisor of her PhD project, »Biography of a Generation: Student Admissions Requests to The Hebrew University of Jerusalem, 1939« | Bilha.Shilo(at)mail.huji.ac.il.

If you want to be informed regularly about the posts on Mimeo, subscribe to our rss-feed or send an informal message to phds(at)dubnow.de.