או שמא טמנו מזכרות אלה בחובן משמעות המשלבת את הפרטי עם הכללי, את האישי עם הלאומי? אולי נועדה ההיסטוריה של הרעיון הלאומי היהודי להצביע על חלקו של פיינברג בהגשמתו? אם נראה בחוברת ההרצאות עדות לחידוש הריבונות היהודית, נוכל אולי לראות בה גם תביעה להכרה בזכויותיו של פיינברג בבניין העם והאומה ותיעוד של מפעל-חייו – עיסוק מקצועי במשפט הבינלאומי לשם פתרונה של »השאלה היהודית«. אלא שאם תיעוד מפעל-חייו עמד לנגד עיניו, נתהה מדוע לא מסר את גיליון ה-L’Aurore למשמורת מוסד לאומי או חינוכי אלא הותירו חתום בדלת-אמותיו של חדר עבודה פרטי? הצבתו של פריט היסטורי זה בתחום האישי-פרטי עמדה גם בניגוד חריף למאפיין הציבורי-לאומי של פרקטיקת התיעוד וההפקדה בהן נקט פיינברג בערוב-ימיו. רוב עבודתו המדעית לאחר מינויו לאוניברסיטה העברית עסק ברישום תולדות-הימים של הדיפלומטיה היהודית הטרום-מדינתית בעת החדשה – וכך, גם בתיעוד פועלו שלו. לקראת פרישתו ולאחריה, קיבץ ממאמריו והוציא אותם שוב לאור. »ספרייה נאה למדי בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי (כולל השאלה היהודית מבחינתה המשפטית)« אותה הקים »בעמל נמלים, במשך שבעים שנים« ציווה לפקולטה למשפטים בהר-הצופים ובה עוד שמור »אוסף פיינברג«. על כך הוסיף מאמץ תיעוד מדויק, מקיף, וממצה של מפעל-חייו בשירות העניין הלאומי היהודי. את מסמכיו מתקופת שירותו במיניסטריון לענייני-יהודים בליטא הפקיד בארכיון איגוד יוצאי-ליטא וזיכרונות מקובנה מסר בראיונות למכון המחקר ליהדות-זמננו באוניברסיטה העברית. לגנזך המדינה מסר מסמכים שנגעו לפרשות בהן נתבקש לייעץ לשלטון. את תעודות האגודה הארץ-ישראלית למען חבר-הלאומים נתן לחברה ההיסטורית הישראלית, ואחרות מסר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וליד-ושם. את שאר תעודותיו – עיקר אוספו האישי – הפקיד פיינברג בארכיון הציוני המרכזי באוסף שכלל, לצד תכתובות, טיוטות חיבורים מדעיים, רצנזיות, רשימות מחקר, ואף רישום מדוקדק של כלל הפקדותיו הארכיוניות. גם את גורלו של הזיכרון המופקד, המגובה בתעודות, לא הותיר ביד המקרה. ארבע שנים לפני מותו פרסם ממואר כדי »שאי-אלה זכרונות השמורים עמי מאירועי התקופה … לא ירדו לתהום הנשייה.«
חוברת הרצאותיו בסמינר בולטת בהעדרה ממפעל תיעוד עצמי קפדני זה. איני טוען כי מפעל זה היה ממצה, שכן נעדרים ממנו מסמכים ופיסות-מידע, מפרקי-חייו השונים, שניתן היה לצפות שיכללו בהפקדותיו או בזיכרונותיו. אפשר לייחס פערים אלה לנדודיו, אלא שחלק מהתיעוד החסר – כולל הרצאותיו על »השאלה היהודית מבחינת המשפט הבינלאומי« – נוצר בתחנה האחרונה במסעותיו, באוניברסיטה העברית בירושלים. יתרה-מכך, התיעוד העצמי והזיכרון המבקש להדריך, במודע, את הקורא בפרשת-חייו של פיינברג מכסים לא פחות משהם מגלים: כאן חסר פרוטוקול פגישה המתעד כיצד חתר נציג-השלטון תחת האובייקטיביות של איש-המדע, שם חסר מידע על יחסיו עם תלמידי הפקולטה. על אלה מעידים מקורות »חיצוניים« – תיקי משרד ממשלתי בגנזך המדינה או פרוטוקולים של מועצת-הפקולטה השמורים בארכיון האוניברסיטה. למעשה, עזבונו המופקד אינו כולל תיעוד הרצאותיו, בקורסים השונים אותם לימד, שפורסמו במפעל השכפול ואף לא את רשימות ההרצאות שהכין לשיעורים. חסר זה בולט עוד יותר לאור תוכניתו, שנגנזה בהעדר מימון, לכתוב ספר-לימוד בעברית בנושא המשפט הבינלאומי שוודאי היה נכתב על-יסוד שיעורים אותם לימד. מסירת החוברת לרשות פרטית מרמזת אולי על מורכבות באופן בו ראה את פועלו כמורה באוניברסיטה.
גיליון השער של עיתון צרפתי וחוברת של רשימות הרצאות, ובין זה לזו מפרידים שישה עשורים; ואת זה לזו קושרות משמעויות ביוגרפיות וכלליות אפשריות התומכות זו בזו, משלימות זו את זו או סותרות האחת את חברתה. אך אם נראה בגיליון עדות חותכת למסירותו של פיינברג לעניין הציוני, נוכל לראות בחוברת ההרצאות את מחויבותו המלאה לגרסה אחרת של תורת הלאומיות היהודית. כבר בהרצאתו הראשונה בסמינר על »השאלה היהודית«, הקפיד פיינברג להבהיר לשומעיו כי לא יעסוק »בשאלה הציונית. נצטמצם לדיון בשאלה היהודית מבחינתה הראשונה … נדון במצבם המדיני והמשפטי של היהודים בארצות מושבם השונות … אם ניזקק בשולי הדברים לשאלה הציונית, יהא זה אגב אורחא בלבד«. כמשפטן, »הקדיש את חייו« לשאלת »מצבו המשפטי של העם היהודי« ולקידום זכויותיו הלאומיות. בין ציונות של ציון שביקשה לכונן את הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל ובין לאומיות שביקשה לקיים חיים לאומיים מלאים בגולה סירב פיינברג לבחור, אלא המשיך לאחוז בזו ומזו לא הניח ידו גם לאחר חורבן הגולה והקמת מדינת ישראל. אם כך, הרי ששתי פיסות ההיסטוריה שהותיר לתלמידיו, יחד, היוו את עזבונו האידיאולוגי.
