Mimeo

Blog der Doktorandinnen und
Doktoranden am Dubnow-Institut

אל הסמוי שמבעד לגלוי

על תצלום אחד שהיה מנוף למחקר שלם, ועל האתיקה שהוא מייצג

by

תמונות קבוצתיות מרובות משתתפים אינן שכיחות באלבומים אישיים. בתוך רצף החיים האינדיבידואליים הנחגג בשעת העיון באלבום, הן כמעט מפריעות: מזכירות את שייכותנו – מבחירה או מכורח – לקולקטיב זה או אחר, את היותנו חלק ולא עוד שלם העומד ברשות עצמו. אולי יותר מאשר תצלומי פורטרט, התמונות הקבוצתיות מסגירות את האינסטרומנטליות של רגע הצילום, שביסודה היא גם האינסטרומנטליות של הקבוצה עצמה. מבוכת ההתלכדות לשם התיעוד היא הפסקול האילם של התמונה הקבוצתית.

האם מן הטעם הזה פסחו דורות של חוקרים וחוקרות על תצלום זה?

The Oriental Seminar at Bonn University in the early 1930s, unknown photographer. Courtesy by Gnazim Institute and Adv. Yair Landau.
The Oriental Seminar at Bonn University in the early 1930s, unknown photographer. Courtesy by Gnazim Institute and Adv. Yair Landau.

הוא נמצא באלבום התמונות של לאה גולדברג, בעיזבונה המופקד במכון גנזים – הארכיון המרכזי של הספרות העברית. במאמץ לא רב נגלית גולדברג הצעירה כמעט במרכזו. מן הנשים המעטות מאוד, שלוש או ארבע לכל היותר, בקבוצה המונה כשלושים ושישה גברים. מן המחייכים הספורים שבצילום, גם אם בהיסוס. נדמה שמבטה אותנטי וכן יותר משל האחרים, ואולי זוהי השלכה שלנו, הצופים והצופות בה, הזוכרים לה חסד ילדוּת, נעורים ובגרות – מכל שזכור לנו מיצירותיה ומדמותה בתרבות הישראלית.

במשך כארבעה עשורים עמד הצילום לרשות חוקרי יצירתה של לאה גולדברג. רבים מהם, עשרות, חילצו מן האלבום צילומים אחרים שליוו את מחקריהם, בעיתונות ובספרים. גם אלה מהם שהתמסרו לחיבור מונוגרפיות וביוגרפיות על יצירתה – הבולטים שבהם הם טוביה ריבּנר, א“ב יפה ועמיה ליבליך – פסחו על הצילום הקבוצתי, איש-איש, אישה-אישה מסיבותיהם הטובות. ואִילו מה שעבורם היה שולַיים, הפך מרכז עבור יפעת.

יפעת דובבה לראשונה את הצילום. זהו צילום נדיר למדי של הסמינר האוריינטלי באוניברסיטת בון, שצולם בגינה של בניין הסמינר בסמטת פּוֹפֵּלְסְדוֹרף מספר 25 בָּעיר בשנות השלושים הראשונות. נראים בו סטודנטים ומורים משני אגפי הסמינר, האינדולוגי והשמי-מוסלמי. מייסד הסמינר ומדריך הדוקטורט של לאה גולדברג, פרופ‘ פאול ארנסט קַאהלֶה (Kahle), יושב בשורה הראשונה, הרביעי משמאל. במבט רטרוספקטיבי, הקבוצה הרב-לאומית והמגוונת כל כך מּבחינה אתנית שבצילום היא מטאפורה לפלורליזם ולאוונגרד שרפובליקת ויימאר אִפשרה, ושתוך זמן קצר יהיה לצנינים בעיני המשטר החדש. קאהלה יאבד את משרתו הבכירה ואת הספרייה הנדירה שבנה מכספו במשך שנים ארוכות, ויִגלה עם משפחתו ללונדון. ד“ר קורט לוי, האסיסטנט היהודי שלו, יקדים להתאבד בטביעה בנהר הריין לפני שחברת המפלגה הנאצית שתפסה את משרתו תסגיר אותו לשלטונות. ולהבדיל, לאה גולדברג תימנה עם היהודים האחרונים שיזכו בתואר דוקטור בגרמניה הנאצית, תעלה לפלשתינה-א“י, תזנח את המומחיות בשפות השמיות שרכשה בסמינר האוריינטלי ותהיה ליוצרת עברייה ולחוקרת ספרות.

מן הצילום הזה צמח במידה רבה פרויקט המחקר יוצא הדופן של יפעת על שנותיה של לאה גולדברג בגרמניה. מה שהחל כהתעניינות בתמונות הפורטרט (בהשאלה) – כלומר בביוגרפיה – הפך למחקר פורץ דרך בהיסטוריה, בתמונה הקבוצתית. סיפורה האישי של גולדברג היה מצע להארת עולמן של נשים עבריות באירופה בין שתי מלחמות העולם (בספר נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, 2009): שוליותן המשולשת ואף המרובעת בגרמניה, כנשים, כיהודיות, כמזרח-אירופיות וכמי שבחרו בעברית, הקנתה להן מבט ייחודי על המתרחש בשנים גורליות אלו, וקולן כמעט שלא נשמע. בהמשך בחנה יפעת את מקומה של החוויה הגרמנית בכתביה של לאה גולדברג וגילתה ממד שלם שנסתר מעיני חוקרי הספרות. בספרה Lea Goldberg. Lehrjahre in Deutschland 1930–1933 (2010; בעברית: נסיעה ונסיעה מדומה: לאה גולדברג בגרמניה, 1933–1930, 2014) המחישה יפעת את חשיבותן של שנים מעצבות אלו לא רק בחיי גולדברג אלא גם בפואטיקה שלה. בשדה החרוש לעומקו של חקר יצירתה, התגלתה כך לאה גולדברג אחרת: אירופית, קוסמופוליטית, הנחלצת בעזרת המודרניזם העברי מן הזהות המזרח-אירופית המגבילה של בית גידולה. בתוך כך הובן לראשונה איזה מכבש של „ישראליזציה“ הופעל על דמותה בתרבות שלנו. מכאן קָצְרה הדרך למחקריה של יפעת על תולדות האוניברסיטה העברית וכן על הר הצופים (חלקם בספרה האחרון לעת-עתה Niemandsland. Hader am Berg Scopus, 2021), שהורָתם אולי בהתחקות אחר שנותיה המאוחרות של לאה גולדברג, כאחת מן הנשים הראשונות שעמדו בראש חוג באוניברסיטה העברית.

דומני שהמשותף לרבים מן המחקרים הללו הוא הגילוי המושהה שיש בהם, ובניסוח אחר, הדרמה שמעבר לדרמה. כך, למשל, במחקר על שנותיה של גולדברג בגרמניה, גולדברג היא לכאורה הפרוטגוניסט, עד שיפעת חושפת ביד אמן את תלאותיו של פרופ‘ קאהלה. מוקד ההזדהות שלנו כקוראים עובר התקה מדמות לדמות, מסיפור חיצוני וגלוי לכאורה אל סיפור פנימי, סמוי; אבל אין מדובר רק בתחבולה נרטיבית מרשימה (ויפעת ניחנה בכישרון-סופרים מובהק), אלא גם במהלך אֶתי מיסודו: מצוקתה של דמות אחת אינה מכסה על זו של דמות אחרת. בִּמקום תפיסה אנכית של סבל ושל כאב, כמו תל ארכיאולוגי שבּו צרות אחרונות משכחות את הראשונות, מציעה יפעת תפיסה מישורית – „מישור הוויתור הגדול“, במילותיו של עמיחי – שָם לכל חוויה ולכל התנסות זכות קיום וסיפור מרתק משלה.

היסוד האתי העמוק במחקרה של יפעת, נדיבותה יוצאת הדופן וחוש האחריות המפותח שלה לטיפוח השדה, הצמיחו סביבה באופן נדיר כל כך במחוזותינו קהילת מחקר תוססת של תלמידים ותלמידות, של עמיתים ועמיתות צעירים וצעירות. אלה הם בעצם כולנו בצילום הקבוצתי: בני זהויות שונות החותרים לחקור יחדיו את העבר, קהילה לומדת בְּעולם שעל אף התנכרותו, עודו מאפשר את הרגע הזה ממש.

Giddon Ticotsky is a faculty member at the Department of Hebrew Literature at the Hebrew University of Jerusalem and heads the Program of Yiddish Language, Literature, and Culture. His current research project is entitled: »The Lost Poems: Modern Hebrew Poetry in Light of Its Erasures«. A coincidental meeting with Yfaat Weiss at Gnazim Institute in 2006, led to co-editing »Hebrew Youth. Leah Goldberg’s Letters from the Province, 1923–1935« and to years-long and continuing mentorship and inspiration | giddon.ticotsky(at)mail.huji.ac.il

If you want to be informed regularly about the posts on Mimeo, subscribe to our rss-feed or send an informal message to phds(at)dubnow.de.