Mimeo

מערכה ראשונה

25 במאי, 1961. על דוכן העדים במשפט אייכמן עולה העד ד“ר מרטין פלדי, עורך דין במקצועו,  יליד אוז׳גורוד (Uzhgorod) שבצ’כוסלובקיה. פלדי תיאר בעדותו את קורות היהודים בעיר ואת המגבלות שהוטלו על פרנסתם עם הכיבוש ההונגרי בנובמבר 1938, את כינוסם בגטו לאחר הכיבוש הגרמני במרס 1944, ואת שילוחם לאושוויץ זמן קצר לאחר מכן, בחודשים מאי-יוני 1944. פלדי הוסיף ותיאר שמאחר שהיה בעל תפקיד בוועד הגטו, הוא ובני משפחתו נשלחו לאושוויץ בטרנספורט האחרון. בשלב זה של עדותו תיאר פלדי את הרגע שהופרד בו מבני משפחתו ולא ראה אותם עוד לעולם. וכך סיפר, במה שנדמה כרגע השיא של עדותו:

»אמרו לנו׃ הגברים ימינה עם הילדים למעלה מגיל 14 שנים, והגברות שמאלה עם הילדים ועם הילדות. והן, הנשים כבר התחילו ללכת ואנו עוד עמדנו ופתאום נעלמו כמעט. אני עמדתי עם בני שהיה רק בן 12. כאשר הגענו והלכנו הלאה, הגעתי פתאום לאיזה בן-אדם. לא ידעתי מי זה. הוא היה לבוש במדי הצבא הגרמני, אלגנטי, והוא שאל אותי מה המקצוע שלי. ידעתי שזה לא מקצוע סימפטי, עורך-דין, ולכן אמרתי לו כי אני קצין לשעבר. הוא הסתכל בי ושאל׃ בן כמה הילד? ברגע זה לא יכולתי לשקר ואמרתי לו׃ בן 12. ואז הוא אמר׃ ‚ואיפה האמא שלך‘? עניתי: ‚היא פנתה שמאלה‘. אמר לו: ‚רוץ אחרי אמא‘. אני המשכתי והלכתי אחר כך ימינה וראיתי את הילד איך שהוא רץ. חשבתי בלבי, איך הוא יוכל שם למצוא את האמא שלו, הלוא כל כך הרבה נשים ואנשים, אבל ראיתי את אשתי. איך הכרתי אותה? הילדה שלי היתה  לבושה במעיל אדום. הנקודה האדומה היתה הסימן שאשתי  נמצאת שם. והנקודה האדומה נעשתה קטנה, יותר ויותר קטנה. אני הלכתי ימינה ולא ראיתי אותם יותר לעולם.«The Trial of Adolf Eichmann. Records of the Legal Advisor of the Israeli Government vs. Adolf Eichmann, vol. 2 (5733), 805

מערכה שנייה

למעלה משלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1993, הוקרן לראשונה סרטו של הבמאי היהודי-האמריקני סטיבן ספילברג, רשימת שינדלר, אשר זכה מאז לתהודה רבה. הסרט, המספר את סיפורו של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר ופועלו בתקופת המלחמה להצלת יהודים בבית החרושת שלו, מצולם כולו בשחור-לבן, למעט סצנה מרכזית אחת. באותה סצנה, המתארת את הגירוש מגטו קרקוב, עוקבת המצלמה, לצלילי השיר ביידיש אויפן פּריפּעטשיק, אחר ילדה קטנה בגפה, לבושה במעיל אדום, המנסה למצוא מקום מסתור. בהמשך, נראית הילדה מובלת על עגלות המתים, בעודה לבושה במעיל האדום שנותר על גופה.

רבות נכתב על הבחירה הקולנועית בדמות הילדה התמימה ובצבע האדום של מעילה. יש שטענו כי מראהּ הוא סמל לתום של ילדים רכים בשנים שנרצחו בתקופת השואה; אחרים טענו כי הצבע האדום מסמל את דם הנרצחים. היה גם מי שהעריך שבאמצעות דמותה, ביקש ספילברג להעניק זהות, שם ופנים לנרצחים, בדיוק כשם שהרגע שבּו חזה גיבור הסרט באותה ילדה היה נקודת המפנה מבחינתו, ושלאחריו הבשילה אצלו היוזמה לסייע בהצלת יהודים. אם כך ואם כך, לימים הפכה הילדה במעיל האדום לסמלה הבלתי-מעורער של היצירה ולאחת הסצנות המוּכּרות בעולם הקולנוע. ישנן מספר גרסאות למקור ההשראה של שפילברג, כאשר לפחות על פי אחת מהן, הוא הושפע מתוכן עדותו של פלדי במשפט אייכמן, ומסיפורו על בתו המתרחקת ממנו, לבושה במעיל אדום, עד שנעלמה מן העין.

מערכה שלישית

שישים שנה חלפו מאז משפט אייכמן, אך גם בערוב ימיו של הפרקליט גבריאל בך, יליד גרמניה (1927), נותר זיכרון המשפט טרי כיום האתמול. בך, לימים שופט בית המשפט העליון, היה אחד הפרקליטים שהובילו את צוות התביעה במשפט אייכמן. בין השאר הופקד בך על הצגת הראיות שגוללו בפני בית המשפט את שואת יהודי הונגריה, ובמסגרת זו זימן את פלדי להעיד. עדותו של פלדי נשתמרה בזיכרונו של בך כאחד הרגעים הקשים ביותר במהלך ניהול המשפט, שכּן מבין עשרות סיפורי הזוועה שהשמיעו הניצולים על דוכן העדים, דווקא תמונת הבת במעיל האדום המחישה עבורו את ההיבט האישי בסיפוריהם של העדים. וכך תיאר בך:

»שבועיים לפני כן [לפני עדותו של פלדי] קניתי לבת שלי, אורלי, שהייתה אז בת שלוש וחצי, מעיל אדום. כשהעד הזה סיפר על המעיל האדום, זה פשוט חתך לי את הגרון. לא יכולתי להוציא יותר הגה מהפה. העד התאושש, וחיכה לשאלה הבאה. השופט לנדוי עשה לי סימן להמשיך, הטלוויזיה התמקדה בי, ואני התחלתי לדפדף במסמכים, ולא יכולתי להוציא הגה. […] ומאז ועד היום, אני יכול ללכת למשחק כדורסל, או לשבת במסעדה, או ללכת ברחוב, ופתאום אני מרגיש דפיקות לב, בלי לדעת מה הסיבה, ואז אני רואה איזה ילד או ילדה עם מעיל אדום. בשבילי באופן אישי, המעיל האדום של הילדה מסמל את המשפט כולו, יותר מאשר כל אירוע אחר שקרה במהלך המשפט.«Conversations with Judge Gabriel Bach. Interviewers: Orly and Michael Bach, in: David Han/Dana Cohen-Lekach/Michael Bach (eds.), The Gabriel Bach Book, Srigim Li-On 2011 (Heb.), 122

תמונת הילדה במעיל האדום נחקקה לא רק בזיכרונו של בך. זֵכר המפגש האחרון של העד פלדי עם בני משפחתו ותמונת בתו המתרחקת ממנו, ששימשו השראה עבור שפילברג, פשטו ולבשו צורה, והפכו, לימים, לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של השואה. השתמרותו של המעיל בזיכְרון העד, הפרקליט והבמאי מלמדת על משמעותם הסמלית של חפצים שונים המוצגים או המתוארים במהלך עדות משפטית העוסקת בפשעי זוועה, ועל תרומתם למנגנון של יצירת זיכרון – אישי וקולקטיבי – של המאורעות העומדים בלב ההליך המשפטי. זוהי דוגמה הממחישה היטב כי בעוד שתפקידה הראשוני של העדות הנמסרת מעל דוכן העדים בבית המשפט במשפטים בעלי אופי היסטורי הוא ראייתי, הרי שברבדים נוספים נודע לעדות תפקיד בעל אופי תיעודי-היסטורי וחינוכי, שאינו נופל בחשיבותו מזה הראשון.

Yehudit Dori Deston is a postdoctoral fellow at the Jacob Robinson Institute for the History of Individual and Collective Rights, Faculty of Humanities, Hebrew University of Jerusalem. She is interested in Holocaust trials in Israel and in Germany, and her current research project is titled »Gabriel Bach and the Prosecution of Nazis in the State of Israel.« She first met Yfaat Weiss in the summer of 2011, in her office on the edge of Mount Scopus campus, where she came to ask Yfaat Weiss if she would honor her by supervising her PhD dissertation in Law. The rest is history | yehuditdeston@gmail.com

If you want to be informed regularly about the posts on Mimeo, subscribe to our rss-feed or send an informal message to phds(at)dubnow.de.